פסק-דין בתיק ת"א 8804-08-11

   פניי בקשה לסילוק התובענה על הסף.

1.         ביום 14.03.05, בת"א (מחוזי ת"א) 1148/05, ניתן נגד המשיב פסקדין אשר חייב אותו לשלם למבקש 1 (להלן גם: הבנק) סך של 3,589,591 ש"ח, בצירוף ריבית מיום 30.09.04 (נספח 5 לבקשה; להלן: פסקהדין הכספי). פסקהדין ניתן לאחר שהמשיב לא הגיש בקשת רשות להתגונן. אחרי שניתן פתח מבקש 1 בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיב (תיק מס' 01-91643-05-1). בינתיים פתח גם תיק הוצאה לפועל למימוש משכנתה שרשם המשיב לזכותו על חלקו בבית המגורים הרשום על שמו ועל שם רעייתו, נתבעת 3, בחלקים שווים (תיק מס' 01-17077-75-9). באותו תיק ביקש הבנק למנות כונס נכסים לזכויות המשיב בבית. ביום 18.12.06 הגיש מבקש 2 (להלן גם: כונס הנכסים), אשר מונה לתפקיד ביום 12.09.06, תובענה לבית משפט השלום בתלאביב-יפו נגד נתבעת 3 לפירוק השיתוף בבית (ת"א 69920/06). ביומו הראשון של חודש דצמבר 2010 חתמו הצדדים לאותה תובענה, שהמשיב לא נמנה עמם, על הסכם פשרה בדבר פירוק השיתוף (נספח 9 לבקשה), וביום 07.12.10 ניתן להסכם תוקף של פסקדין (להלן: פסקהדין בתביעה לפירוק השיתוף). כעבור חצי שנה, ביום 31.05.11, הגיש המשיב לתיק ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב פינוי הבית. בקשתו נדחתה (נספח 12), ושבוע לאחר מכן, כשביקש מבית משפט השלום לעכב את ביצוע פסקהדין ולבטלו כליל, נדחתה גם בקשה זו משום שבית המשפט לא מצא כי נפל בו פגם או כי קמה עילה לביטולו (נספח 10). כשבועיים אחרכך הגיש המשיב לאותו בית משפט תביעה לביטול פסקהדין (ת"א 16354-06-11), אך זו נמחקה ללא צו להוצאות כשהסכים המשיב לכך בהמלצת בית המשפט (נספח 11).

התובענה שלפניי הוגשה בחודש אוגוסט 2011. בדבבד עמה הגיש המשיב בקשה בהולה לעיכוב מימושן של זכויותיו בבית ופינויו ממנו, אשר נקבע להמשך אותו שבוע. בקשה זו נדחתה בהחלטת כבוד השופט מגן אלטוביה מיום 10.08.11, ובקשת רשות ערעור עליה אשר הוגשה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא, ביום 18.04.12. לבסוף, ביום 11.06.12 דחה בית המשפט העליון בקשה מטעם המשיב לעיון נוסף בהחלטתו (נספח 2 לתשובת המבקשים לתגובת המשיב לבקשה).

2.         בתובענה דנן המשיב מעלה טענות נגד עצם קיומו של החוב לבנק. בין השאר הוא טוען כי חשבונותיו חויבו בעמלות ובריביות מופרזות, שלא כפי שהציג לו הבנק, ועותר לקבלת צו למתן חשבונות. נוסף על כך הוא מבקש להצהיר כי שטר המשכנתה שעליו חתם לטובת הבנק, ושמכוחו נרשמה משכנתה על מחצית מהבית שבו הוא מתגורר, בטל עקב עושק, הטעיה וכפייה, וכי מבוטלים גם פסקהדין בתביעה לפירוק השיתוף והליכי כינוס הנכסים שנקט מבקש 2 בתיק ההוצאה לפועל. המבקשים טוענים כי דין התביעה להידחות או להימחק על הסף, בין היתר בשל מעשהביתדין, העדר עילה, העדר יריבות, התיישנות, שיהוי, מניעות והשתק.

3.         תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט לדחות תובענה על הסף, ותקנה 100 מתירה לו למחוק על הסף תובענה או חלק ממנה. אכן, ,,[...] מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. [...]'' (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תלאביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671 [1986]). הואיל וכך, כמאמר בית המשפט העליון בע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983) -

,,הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף [...] רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. [...]''

(ראו עוד ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה

לקבלנות כללית בע"מ [פורסם במאגרים, 2007; להלן: פרשת

צוקית הכרמל], פסקה יב; רע"א 359/06 חורי מועין נ' פרג'

[פורסמה במאגרים, 2006], פסקה 3)

על הטעם לכך עמד כבוד השופט אליקים רובינשטיין בפרשת צוקית הכרמל:

,,[...] על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת.''

(פסקה יב)